במוזיקה המערבית קיימים שני סולמות בסיסיים – מז׳ור ומינור, שההבדל ביניהם משפיע על כל האופי של השיר. שיר מז׳ורי מרגיש לנו בד״כ יותר שמח, לעומת שיר מינורי שמרגיש יותר עצוב. דוגמא מובהקת להבדלים בין שני הסולמות אפשר לשמוע בשני השירים הבאים של אריק איינשטיין.
״שבת בבוקר״ הוא שיר מז׳ורי קלאסי, גם בלחן שלו וגם במילים. הוא מתאר סיטואציה ״נעימה״, ״פתוחה״, ״שמחה״ – שבת בבוקר, מנקודת ראותו של ילד, שמחכה כל השבוע לרגע הזה של שבת בבוקר, ולעומתו השיר ״הוא חזר בתשובה״, שהוא שיר מינורי קלאסי, גם בלחן וגם במלים. שיר שנכתב בעקבות החזרה בתשובה של אורי זוהר, ויש בו הרבה עצב וכאב.
יש גם שירים שמשלבים בין מינור למז׳ור. דוגמא יפה לשיר כזה הוא השיר ״למה לי לקחת ללב״.
הבתים של השיר הזה הם מינורים ומדברים על הקושי של אריק איינשטיין, ש״לוקח כל דבר ללב״, והפיזמון הוא מז׳ורי, ובו שלום חנוך שר על הרצון ״פשוט להנות מהחיים״, ולקחת אותם יותר בקלות. בשירים מהסוג הזה אפשר להרגיש את ההבדל הדרמתי שבין האופי המינורי לאופי המז׳ורי של שיר.
שיר נוסף של אריק איינשטין שמשלב בין שני הסולמות הוא ״אולי צריך לתת לזה עוד זמן״. שיר שאריק כתב אחרי תאונה שהיתה לו. השיר מתחיל בסולם מינור, וגם המילים בהתאם מתארות מצב של ייאוש וחוסר תקווה, אבל בהמשך השיר מתחלף לסולם מז׳ורי ואיתו התקווה, שהמלאכים מביאים איתם.
מבחינת מוזיקלית, בסולם מינורי התו השלישי נמצא במרחק טון וחצי (טרצה קטנה) מהטון הראשי של הסולם, ובסולם מז׳ורי התו השלישי נמצא במרחק שני טונים (טרצה גדולה) מהטון הראשי. הההבדל הקטן הזה, של חצי טון, משפיע על כל האופי של השיר, ובשירים שמשלבים בין מינור למז׳ור אפשר להרגיש את המתח שבין שני הסולמות.
המתח הזה מייצג בעצם את המתח הכי בסיסי בחיים שלנו, שבא לידי ביטוי כמעט בכל סיטואציה יום-יומית.
מתח בין הרצון לגדול, להיפתח, להתפתח, לצמוח, להתרחב, להתנסות, לחוות – יצר החיים, לבין הרצון ״לחזור הביתה״, להתכנס, ״לחזור לרחם״, להתחבר, להיכנע, להשלים, לוותר – יצר המוות.
בספר "פסיכולוגיה חברתית" של האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג', עמ' 229, נכתב כך:
זיגמונד פרויד סבר שבאדם טבועים מלידה שני יצרים מנוגדים: יצר החיים, שאותו כינה 'ארוס', כשמו של אל האהבה מן המיתולוגיה היוונית, ויצר המוות – 'תנטוס' – על שם אל המוות. יצר החיים ממוקד בהנאה, בתשוקה מינית וברבייה, והוא מעורר את האדם לשמור על עצמו ולהתחדש; ואילו יצר המוות מבטא רצון עז לברוח מן הקשיים והמתח הכרוכים בחיים, כשהבריחה הסופית היא אל המוות… יצר המוות מעורר אפוא דחפים של הרס עצמי והוא עלול להביא את האדם לפגוע בעצמו (להתאבד במקרים קיצוניים) או לפתח מחלה, פיזית או נפשית.
שתי התנועות ההופכיות האלו באות לידי ביטוי גם ברגשות שלנו, כמו שכתבתי במאמר הזה. במאמר הסברתי שיש אצלנו בראש חלוקה לרגשות ״טובים״ ו״רעים״, אבל החלוקה הזו רק משקפת את שני הכיוונים השונים – פנימה והחוצה.
אז איך ההבנה הזו – שהסולמות במוזיקה משקפים לנו את שתי התנועות ההופכיות, תנועות שבאות לידי ביטוי גם ברגשות שלנו – עוזרת לנו בחיים ?
בעולם המודרני אנחנו חיים בד״כ בראש, ולא מאפשרים לעצמנו לחוות ולבטא עד הסוף רגשות, גם רגשות ״טובים״ כמו שמחה והתלהבות, וגם רגשות ״רעים״ כמו עצב ודיכאון. מוזיקה יכולה לשמש כמו מראה לרגשות שלנו, כלומר לעזור לנו לזהות את ״כיוון״ הרגשות שלנו. כאשר אנחנו עצובים אנחנו מקשיבים בד״כ למוזיקה מינורית, שמשקפת את הרצון שלנו להתכנס פנימה, וכאשר אנחנו שמחים אנחנו מקשיבים בד״כ למוזיקה מז׳ורית, שמשקפת את הרצון שלנו לצאת החוצה.
החיבור בין מצב הרוח שלנו למוזיקה שאנחנו בוחרים להקשיב לה קורה באופן טבעי, אבל אם נזכור שהחיבור הזה קורה בגלל שיש התאמה בין ״כיוון״ הרגשות שלנו ל״כיוון״ המוזיקה, נוכל לאפשר לעצמנו ״ללכת עד הסוף״ עם אותו כיוון, בלי לשפוט את עצמנו על זה שאנחנו עכשיו עצובים, כועסים או שמחים.
פרויד אומנם קישר בין יצר המוות לבין בריחה והרס עצמי, אבל אם נזכור שמדובר בסה״כ על אחד מתוך שני כיוונים אפשריים, נוכל להיות פחות שיפוטיים כלפי הרגשות שלנו באופן כללי, וגם כלפי "הרצון למות״. במוזיקה מינורית יש עומק שלא קיים במוזיקה מז׳ורית, עומק שיכול להזכיר לנו גם את העומק שקיים בתוכנו כבני-אדם, שחווים מגוון אינסופי של רגשות מכל הסוגים, שכולם לגיטימיים.
אם נהיה מודעים לכיוון שאנחנו נמצאים בו כרגע נוכל לחוות אותו במלואו, ולהתחבר להיבטים אחרים שלו, מתוך מקום פתוח וסקרן, ואולי נוכל גם לזהות בתוכנו את ה״מתבונן״ – הנוכחות השקטה והמודעת, שנמצאת מעבר לשתי התנועות.