ילד פנימי

כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על הילד הפנימי ועוצר את עצמי.

יש קול בתוכי שאומר שכבר נכתב כ״כ הרבה על הנושא הזה, אז מה הטעם לכתוב עוד, ומה כבר אפשר לחדש. הקול הזה הוא בעצם הקול של ״המבוגר הפנימי״ - אותו חלק ביקורתי, שיפוטי והשוואתי, שקיים בכל אחד מאיתנו.

וכאשר אני מקשיב לו, ברור שאין טעם לכתוב על הילד הפנימי…

אבל יש קול אחר שלא מניח לי וממשיך להזכיר לי כל הזמן, שאני רוצה לכתוב על הילד הפנימי.

והקול הזה הוא הקול של הילד הפנימי עצמו, שרוצה לתת ביטוי לייחודיות שלו, רוצה שיקשיבו לו, ורוצה להיות אהוב.

וכשאני מקשיב עכשיו לילד הפנימי ושואל אותו מה הוא רוצה להגיד, הוא מזכיר לי תהליך מאוד משמעותי שעברתי עם עצמי, תהליך שבו התחברתי מחדש עם הילד הפנימי, אחרי תקופה ארוכה שהייתי בנתק ממנו.

אני חוזר לקרוא את התהליך הזה מידי פעם, כדי להזכיר לעצמי שהחיבור עם הילד הפנימי הוא התשובה להכל, ואחרי ששיתפתי אותו עד היום עם אנשים בודדים, הוא מבקש ממני עכשיו לשתף אותו עם עוד אנשים, כי הוא רוצה שישמעו אותו ויראו אותו.

ואז אני צריך להזכיר לו שזה בסדר גם אם אף אחד לא יקרא, אף אחד לא יקשיב לו ואף אחד לא יראה אותו, כי מה שחשוב זה שאני רואה אותו ומקשיב לו, כמו שגיליתי יחד איתו בתהליך שעברנו ביחד.

---

כשאני חוזר לקרוא פוסטים שכתבתי בפייסבוק בתחילת המלחמה האחרונה (נכון ליולי 2025) אני מבין, בדיעבד, שהתיימרתי לנחם בהם אנשים אחרים, אבל בפועל כתבתי אותם בניסיון לנחם את עצמי, כחלק מהתמודדות שלי עם השוֹק הראשוני של תחילת המלחמה.

בהמשך הצורך הזה דעך, ובמקביל היו הרבה עניינים פרקטיים שדרשו תשומת לב בתור ״מפונים״, והפסקתי לכתוב.

מה שעוד קרה בחודשים הראשונים של המלחמה, כמו שקרה גם לרבים אחרים, זה שהתנתקתי מעצמי.

עוצמת האירועים היתה כ״כ גדולה, ולא באמת הייתי מסוגל להכיל את ״כל הדבר הזה״, ובמקביל כאמור היו הרבה עניינים לטפל בהם במהלך ״מסע הנדודים״ שלנו בתחילת המלחמה, כך שהיה לי גם ״תירוץ״ להמשיך ולהפנות את המבט רק החוצה אבל לא פנימה, והתירוץ הסתדר מצויין עם הקושי הרגשי להסתכל פנימה.

רק כעבור חצי שנה, בתחילת 2024, השיגרה שלנו התייצבה, משהו בפנים נרגע קצת, ואז ברגע אחד של חסד, כאשר הייתי בדרכי מקיבוץ קטורה שאליו התפנינו, לאילת, עצרתי לעשות מדיטציה במדבר, וסוף סוף נוצר מחדש החיבור עם הילד הפנימי שחיכה כ״כ הרבה זמן שמישהו יקשיב לו.

---

מתיישב לעשות מדיטציה במדבר. מרגיש שיש הרבה דברים שאני צריך לעבד ולעכל, אחרי תקופה מאוד אינטנסיבית שעברנו (מעבר גן, ביקור בצפון, מפגש עם המשפחה).

התחושה הראשונה שעולה היא תחושה של שקט ובהירות, בהשראת המדבר. רצון להישאר במקום הזה, אבל במקביל מתעורר גם הצורך לחזור ו״לטפל״ בכל מה שעברתי בימים האחרונים.

מזהה שיש מין קונפליקט מוזר כזה. היו המון רגעים בימים האחרונים שהיו טעונים ריגשית, אבל אולי לא איפשרתי לעצמי ללכת בהם ״עד הסוף״ עם מה שהרגשתי, ודווקא עכשיו, כשאני פנוי, לא מתעורר שום רגש.

יש ממש מין רצון כזה להביא רגעים מהעבר לרגע הזה, ולחוות אותם שוב, לאפשר להם ״להתעכל״ כמו שצריך. מנסה להבין עם עצמי מי זה ה״אני״ הזה שיש לו צורך ליצור את החיבור הזה בין הרגעים בעבר לבין הרגע הזה. מנסה לבדוק האם אפשר לוותר על החיבור הזה. מבין שכנראה אי-אפשר, למרות שלא מבין לגמרי למה.

ואז מזהה שכל המחשבות והמסקנות שהגעתי אליהן עכשיו הן עדיין רק בראש, ואם אני רוצה לעשות תהליך עם הרגשות, צריך לחזור לגוף. בודק מה קורה בגוף.

מזהה את הפיצול הזה, בראש יש תחושה אוורירית, קלילה ונעימה, ובגוף יש משהו כבד ומסובך.

מנסה לבדוק איזה משני הקולות יותר חזק, האם אני יכול להיות עם שניהם או צריך לתת כרגע תשומת לב לאחד מהם.

ברגע שעולה השאלה, עולה גם תשובה מאוד ברורה שאני חייב כרגע לתת תשומת לב לגוף, עם כל הרגשות שיש בתוכו, זו הרי היתה המטרה המקורית של כל המדיטציה.

מפנה תשומת לב לגוף, מיד מרגיש שיש שם ״התעוררות״, כמעט מרגיש שהוא שמח שסוף סוף אני נותן לו תשומת לב ומתייחס אליו. כמו ילד קטן שעבר המון חוויות ורוצה לשתף ועד עכשיו לא היה לו את מי לשתף כי אף אחד לא הקשיב לו.

מתחיל להקשיב לו. והוא מתחיל לספר. מספר לי את כל מה שקרה.

נפרדנו מהגננת בגן במלון באילת שהיינו בו, והיה מאוד מרגש וכמעט בכיתי. ואז נסענו לצפון, וטסנו במטוס, ונסענו ברכבת. והיינו אצל סבא וסבתא. והיה כיף אצלם, וגם לילדים היה כיף לחזור לצפון אחרי כל כך הרבה זמן. והיתה תחושה שאפשר רגע לנוח, ויש מישהו אחר שדואג לנו ולילדים. ואבא של דור בא לבקר, ושלמה ומיכל. והיה כיף להיפגש עם כולם, ולראות כמה חברים חדשים יש לנו רק ״בזכות״ המלחמה. ונסענו לקיבוץ לקחת עוד כמה דברים, והיה מוזר לראות שוב את הבית שלנו, כאילו רק לפני רגע היינו פה, אבל בעצם עברו כבר 4 חודשים. ואז חזרנו ברכבת למרכז, וסבא בא לפגוש אותנו, ושיחקנו רמי עם הבני דודים.

מבין שאני לא ממש יודע מי מדבר עכשיו, הילד שבתוכי או הילדים שלי, הכל מתערבב ביחד… ומבין גם שזה לא ממש משנה… ונזכר שוב עד כמה אני מודה לילדים שלי, שמאפשרים לי להתחבר מחדש לילד שבי, ולעצמי, שזה אותו הדבר בעצם.

ותוך כדי שהילד מספר ומשתף, ויש מי שמקשיב לו, כמו שאני מקשיב לילדים שלי, שמספרים לי בהתלהבות כל מיני דברים ״טיפשיים״ שקרו להם, יוצא גם סוף סוף הבכי הזה, שחיכה כבר כל כך הרבה זמן לצאת. התחושה הזו שיש מי שמקשיב, יש מי שמסוגל להכיל את כל הרגשות, היא זו שמאפשרת לכל הרגשות לצאת…

ואחרי שהרגשות יצאו אפשר לחזור לראש. והפעם בלי הפיצול הזה, בלי חוסר השקט, עכשיו אפשר באמת להתחבר לבהירות ולשקט שבראש. הילד בסדר, הקשיבו לו, הוא שיתף בכל מה שרצה, עכשיו המבוגר יכול ללכת לעניינים שלו.

חוזר לקרוא שוב את מה שכתבתי, מגיע לסיפור של הילד ומתחיל שוב לבכות. הוא עבר כל כך הרבה בתקופה האחרונה, יש לו כל כך הרבה לספר ולשתף. והוא סיפר קצת לאחרים שהקשיבו, ועזרו ברגעים שבהם זה כבר היה יותר מידי, ושבהם גם המבוגר לא היה פנוי להקשיב.

ועכשיו נוצר שוב הקשר. יש שוב אפשרות להקשיב, לתת מקום, לאפשר לרגשות לצאת.

ויש את המדבר שתמיד מקשיב עם השקט שלו. בלי שיפוטיות, ובלי דעות, ובלי עצות, ובלי ביקורת. רק מקשיב.