האם אני יכול לשחק מחבואים עם עצמי ? ברור שלא. בשביל לשחק מחבואים צריך שני אנשים – אחד שמתחבא ואחד שמחפש, ואני רק אחד. אז אולי במקום להיות זה שמתחבא אני יכול להחביא חפץ כלשהו, נניח את המפתחות של האוטו. האם אז כן אוכל לשחק עם עצמי ? גם לא, כי אני יודע איפה החבאתי אותם.
אז איך אני בכל זאת יכול לשחק מחבואים עם עצמי ?
אולי אני יכול להחביא את המפתחות ואז לשכוח איפה החבאתי אותם ? כן, אם אשכח איפה החבאתי את המפתחות אוכל באמת לשחק מחבואים כי לא אדע איפה הם נמצאים. הסיטואציה הזו מן הסתם מוכרת לכולנו. כל אחד מאיתנו מצא את עצמו מחפש את המפתחות שהוא בעצמו שם במקום כלשהו ולא זכר איפה. אבל אנחנו כמובן לא ״מחביאים״ מעצמנו דברים בכוונה, וגם לא שוכחים בכוונה איפה החבאנו אותם, ובדרך כלל מתעצבנים כשזה קורה…
אז אם בכל זאת היינו רוצים לשחק מחבואים עם עצמנו – להחביא משהו, לשכוח איפה החבאנו אותו, ואז לחפש אותו, סתם לשם המשחק ולא בשביל להתעצבן. האם היינו יכולים לעשות את זה ?
להחביא זה החלק הקל כמובן. אבל איך אנחנו יכולים לשכוח בצורה יזומה איפה החבאנו משהו ? האם יש לנו בכלל שליטה על מה שאנחנו זוכרים ועל מה שלא ?
מאיר אריאל מתאר בדיוק את הסיטואציה הזו בשיר ״פלוגה בקו (או לגמרי במקרה)״ – ״אני רוצה לפגוש אותה פתאום במקרה, אחרי שכבר אשכח אותה כליל״.
כלומר, יש מישהי שהוא זוכר עכשיו, והוא רוצה להיזכר בה שוב, אבל רק אחרי שישכח אותה כליל. יש פה מצב תודעתי מאוד מוזר. יש משהו שאני יודע עכשיו, ונמצא בתודעה שלי, ואני רוצה לדעת אותו שוב, או להיזכר בו, בזמן כלשהו בעתיד, כאשר באמצע, בין עכשיו לבין הזמן העתידי ההוא שבו אזכר שוב, יהיה זמן שבו לא אדע את מה שאני יודע עכשיו. אבל אם יהיה זמן כזה, מי יכול להבטיח לי שאזכר שוב במשהו שאני לא זוכר ?
להבנתי, המצב התודעתי הזה שבו אנחנו שוכחים במתכוון משהו שאנחנו יודעים, כדי שנוכל להיזכר בו שוב, הוא בדיוק המצב התודעתי שכולנו נמצאים בו.
בתלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ל׳, עמוד ב׳ כתוב על התינוק שנמצא ברחם אימו: ״מלמדין אותו כל התורה כולה… וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה״. כלומר, כשהתינוק נמצא ברחם אימו הוא בעצם יודע כבר את כל התורה כולה, אבל לפני שהוא נולד בא מלאך, סוטר לו על פיו ומשכיח ממנו את התורה כולה, ויש גם טענה האומרת שזו הסיבה לשקע שיש לכולנו בשפה העליונה.
והשאלה המתבקשת היא – למה ? למה אנחנו שוכחים את כל מה שידענו, והאם גם לנו יש חלק ב״משחק״ הזה ? כלומר, האם בחרנו לשכוח את כל מה שאנחנו יודעים ?
תשובה מעניינת אפשר למצוא בספר ״מדריך להתעלות״ (מופיע ברשימת הספרים המומלצים שלי) בעמ׳ 55:
אנא זכרו כי תכננתם כל זאת למן ההתחלה. אתם, כקבוצת ההוויות שתכננה את הניסוי, החלטתם לבדוק עד כמה רחוק תוכלו להפריד את התפישות שלכם מטבעכם הראשוני – רוח טהורה. נדרשה מורכבות אדירה כדי לתכנן וליצור את הצעיפים שיפרידו בין הממדים, כך שתיוולדו לגלגול פיסי מבלי לזכור מי אתם באמת
כלומר, מדובר פה בעצם על ניסוי שאנחנו היינו שותפים לו ! אנחנו אכן החלטנו לשכוח בכוונה את המהות האמיתית שלנו, כדי שנוכל להיזכר בה שוב.
אז מי אנחנו באמת ? על איזה ניסוי מדובר ולמה החלטנו לקחת בו חלק ?
בספר שציינתי, וגם בספרים אחרים שמופיעים ברשימת הספרים המומלצים (לדוגמא ״תודעת המשיח בעידן החדש״), אפשר למצוא הסבר מפורט להיסטוריה שלנו כנשמות שהחליטו להתגלגל על כדור הארץ, ולסיבות שבגללן ״הוחלט״ על הניסוי הזה.
מנקודת ראות מופשטת יותר של הקבלה והחסידות, מדובר פה בעצם על הצמצום הראשון:
הצמצום הראשון מכונה גם צמצום בדרך סילוק הוא המקור הראשון להתהוות של העולמות, שהקב"ה כביכול צמצם באור אין סוף והותיר מקום פנוי שבו יוכלו להתהוות העולמות. מבואר כי אם היה נברא העולם בבחינת עילה ועלול, לא היה יכול להיות התהוות עולמות בעלי גבול, ולכן הוצרך להיות צמצום באור אין סוף שלאחר מכן יוכלו להתהוות בחינת עולמות נפרדים ומוגבלים. המשל המובא על זה בחסידות הוא מאדם שלמד היטב מסכת מסויימת על בוריה עד שהוא בקיא בה ושולט בה באופן מוחלט, כאשר הוא עובר ללמוד מסכת אחרת "נעלמת" כביכול המסכת הראשונה, ובאופן גלוי היא אינה קיימת אפילו אצלו. אך אם כעבור זמן יחזור לדבר בה הנה יתגלה שהיא כולה אצלו בשלימות.
בפוסט זה נגעתי רק בקצה הקרחון של רעיון עמוק ומורכב שנמצא בשורש החוויה האנושית, ויש לו היבטים שונים ומגוונים בחיי היום-יום של כולנו. בפוסט נוסף שאני מקווה לכתוב בקרוב אתייחס להיבטים נוספים של הרעיון והניסוי שעומד מאחוריו.