יש משהו מתעתע בלקרוא סיפורי התעוררות של אחרים. סיפורים מהסוג הזה מתארים חוויה סובייקטיבית של מישהו אחר, בזמן כלשהו בעבר. וההתעוררות שלנו היא תמיד חוויה סוביקטיבית שלנו בהווה. במילים אחרות, סיפורי התעוררות הם סיפורים, לא התעוררות.
ובכל זאת, כשקוראים סיפורים כאלו בתשומת לב ובנוכחות, אפשר להתחבר לחוויה המתוארת, ולקבל ממנה השראה.
כך שלהבנתי הדרך הנכונה לקרוא סיפורים מהסוג הזה היא פשוט להתחבר לחוויה, אבל בלי להשליך עליה את הסיפור האישי שלנו, שיכול לבוא לידי ביטוי בהרבה דרכים:
קנאה על זה שהם חוו את החוויה המיוחדת הזו ולא אני
שיפוטיות על זה שאולי לי לא ״מגיע״ לחוות חוויה כזו כי אני לא מספיק ״רוחני״
ציפייה לחוות גם חוויות התעוררות כלשהי בזמן כלשהו בעתיד
ניסיון לדמיין איך תיראה חווית התעוררות שכזו
וגם אם תוך כדי קריאת הסיפורים מתעוררים כל הרגשות שהזכרתי, אפשר פשוט לתת להם מקום, ולחזור להתבונן פנימה, בחוויה הסובייקטיבית שלי ברגע הזה.
אוטוביוגרפיה של יוגי - פרמהנסה יוגאננדה
גופי רותק לאדמה. הנשימה כאילו נשאבה מריאותי על ידי מגנט ענקי. הנשמה וההכרה עזבו בן-רגע את כבליהם הגופניים, וזרמו החוצה מכל נקבובית בעורי כמו אור נוזלי חודר. הבשר היה כמו מת, אך במודעות האינטנסיבית הזאת ידעתי שמעולם קודם לכן לא חייתי בשלמות. תחושת הזהות שלי לא הוגבלה עוד לגוף הצר, אלא חבקה את האטומים שסביבי. אנשים ברחובות רחוקים נראו כאילו עברו בעדינות בשוליים הרחוקים שלי. שורשיהם של צמחים ועצים נראו מבעד לשקיפות העמומה של האדמה, ויכולתי להבחין בזרימה הפנימית של לשדם.
כל הסביבה נחה שטוחה וגלויה לעיני. ראייתי החזיתית הרגילה השתנתה עתה לראייה כדורית עצומה, הקולטת הכל בו-זמנית. דרך אחורי ראשי ראיתי אנשים מטיילים בסמטת ראג׳ גאהט המרוחקת, והשגחתי גם בפרה לבנה שהתקרבה בצעד איטי. כשהגיעה אל שער האשרם הפתוח, התבוננתי בה כאילו בשתי עיני הגופניות. גם לאחר שחלפה אל מאחורי קיר הלבנים של החצר עדיין המשכתי לראותה בבהירות.
כל האובייקטים בתחומי מבטי הפנורמי רטטו ורעדו כמו תמונות קולנוע מהירות. גופי, גופו של המאסטר, חצר העמודים, הרהיטים והרצפה, העצים ואור השמש, נעו לפרקים בתנועה אלימה, עד שהכל נמס והיה לים מאיר, כמו גבישי סוכר שנזרקו לתוך כוס מים, נמסים בערבוב. האור המאחד התחלף לסיגרוגין בהתגלמות של צורות, ושינוי הצורה חשף את חוק הסיבה והמסובב שבבריאה.
(עמ׳ 175)
התייר הרוחני, מסע אל קצות האמונה - מייק בראון
כרעתי לפניה בתורי. היא החזיקה את פני בידיה, חפנה אותם למשך כדקה, ואחר כך הטתה אותם כלפי מעלה כדי שאפגוש את מבטה. יכולתי לחוש כיצד מחשבותי מתנפנפות מאחורי קיר עיני כמו דגלים. את רמאית ? כן או לא ? היא קראה את ספקותי בלי להניד עפעף, והמשיכה להביט לתוכי במבט קבוע, כאילו ביטלה אותם כשוליים מכדי לעסוק בהם. היתה לי תחושה משונה שהיא סולחת לי. נדמה היה שהבטתי בה שעות, אבל ידעתי שזה ודאי לא נמשך יותר מדקה. יכולתי לחוש את ליבי דוהר. היא הנמיכה את מבטה, שיחררה את אחיזתה בראשי. קמתי וחזרתי לכסאי.
(עמ׳ 145)
למחרת בבוקר נסעתי ברכבת התחתית למשרי הדיילי טלגרף. שמתי לב שאני מחייך בצורה אבסורדית, שאנשים ברכבת התחתית מביטים בי במבטים מוזרים, כאילו אני מסומם. האמת היא שהייתי מאושר יותר, הרבה יותר מהפעמים שעשינתי סמים, כאילו התחבר בתוכי מאגר עצום של הרגשה טובה וחסד. בקושי התאפקתי שלא לרכון אל הזר היושב מולי, ללפות את כתפו ולומר לו שהחיים הם ללא ספק, באופן שאי אפשר לתאר אותו, נפלאים. ההרגשה נשארה איתי. הרגשתי ספוג באהבה לאחי בני האדם. הרגשתי סובלני, נדיב. הרגשתי שהכל במקןמו. קרה משהו, אבל לא ידעתי מה. לא הייתי רגיל להרגיש טוב כל-כך, וזה גרם לי אי נוחות.
(עמ׳ 147)
כוחו של הרגע הזה - מדריך רוחני להארה - אקהרט טול
לילה אחד, זמן קצר לאחר יום הולדתי העשרים ותשע, התעוררתי בשעות הקטנות של הלילה בתחושת אימה מוחלטת. פעמים רבות בעבר התעוררתי בתחושה דומה, אבל הפעם היא היתה חזקה מתמיד. דממת הלילה, הקווים המטושטשים של החפצים בחדר האפל, רעש מרוחק של רכבת חולפת – הכל היה כה זר, כה עוין וכה חסר משמעות, עד שנוצר בי תיעוב עמוק אל הועלם. אבל הדבר שתיעבתי יותר מכל היה עצם קיומי. מה הטעם להמשיך לחיות עם הסבל הזה? מדוע להמשיך במאמץ מתמיד? הכמיהה העמוקה שלי לאבדון, לאי קיום, הפכה עתה חזקה הרבה יותר מהרצון האינסטינקטיבי לחיות.
״אני לא מסוגל לחיות עם עצמי יותר״ היתה המחשבה שחזרה על עצמה במוחי שוב ושוב. ואז הבנתי פתאום עד כמה מוזרה מחשבה זו. ״האם אני אחד או שניים? אם אינני יכול לחיות עם עצמי, חייבים להיות שניים ממני, ׳אני׳ – וה׳עצמי׳ שאני לא יכול לחיות אתו. אולי״, חשבתי, ״רק אחד מהם הוא האמיתי.״
נדהמתי כל כך מן התובנה המשונה הזאת שמוחי נעצר. הייתי מודע לחלוטין לנעשה, אבל לא היו לי יותר מחשבו. ואז חשתי נשאב למעין מערבולת של אנרגיה. בהתחלה התנועה היתה איטית, ולאחר מכן גברה. הייתי אחוז בפחד עצום, וגופי החל לרעוד. שמעתי את המילים, ״אל תתנגד לכלום״, כאילו נאמרו בתוך בית החזה שלי. יכולתי לחוש את עצמי נשאב אל תוך הריק. הרגשתי את הריק בתוכי, ולא מחוצה לי. לפתע לא היה עוד פחד, ונתתי לעצמי לשקוע אל תוך הריק. אין לי כל זיכרון ממה שקרה לאחר מכן.
התעוררתי לציוץ של ציפור מעבר לחלוני. מעולם לא שמעתי צליל כזה קודם. עיני היו עצומות עדיין, וראיתי יהלום יקר. אכן, אילו יהלום היה משמיע קול, הוא היה נשמע כך. פקחתי את עיני. אור השחר חדר מבעד לווילו. הרגשתי, ידעתי, ללא מחשבה, שהאור הוא הרבה יותר ממה שאנו מבינים. האור הרך שחדר דרך הווילון היה האהבה בהתגלמותה. דמעות עלו בעיני. קמתי והלכתי בחדר. היכרתי את החדר, ויחד עם זאת ידעתי שמעולם לא ראיתי אותו באמת. הכל היה חדש וראשוני, כאילו זה עתה החל להתקיים. נטלתי לידי חפצים: עיפרון, בקבוק ריק, תוך שאני מתפעם מהיופי ומהחיות שבכל.
באותו היום הסתובבתי בעיר בהשתאות מנס החיים על פני האדמה, כאילו זה אתה נולדתי אל העולם.
(עמ׳ 13)
The End of Your World - ADYASHANTI (אדיאשנטי)
הסתכלתי על האולם המלא באנשים, חתונות הן בעיניי תמיד ייצוג מצויין של כל האנושות. ראיתי את הכלה והחתן, ויכולתי לראות כמה הם נהנים, ראיתי את הילדים הקטנים מתרוצצים מסביב, ואת ההורים שלהם שניסו בעצבנות לשלוט בהם. ראיתי את הזקנים. יכולתי לראות ייצוג של כל ה"מצב האנושי״.
וברגע הזה לפתע הבנתי שלעולם יותר לא אראה את החיים כמו שרוב האנשים רואים. זה הרגיש כאילו באותו הרגע משהו בתוכי לגמרי עזב את המצב האנושי. הסתיימה מבחינתי האפשרות לראות את הדברים מנקודת המבט הרגילה. ידיעה זו היתה מלווה בקצת נוסטלגיה. היה חלק בתוכי שחשב ״לא הכל זה סבל, לא הכל רע. יש גם רגעים נפלאים. הנה אני בחתונה, ויש את כל האנשים הנפלאים האלה מקיימים סוגים שונים של אינטרקציות״.
אבל ברגע הזה יכולתי לראות גם שהדרך שבה רוב האנשים רואים את העולם, לא היתה יותר הדרך שבה אני ראיתי את העולם. וידעתי שלעולם לא אראה אותו ככה שוב. מה שלא קרה, לא היתה דרך חזרה.
אפילו אם הייתי רוצה לחזור ולראות את הדברים כמו בעבר, לא יכולתי לעשות זאת. גשר כלשהו נחצה, ובחציה שלו הוא נשרף. היה רק הרגע הזה של היסוס, רגע של נוסטלגיה, ואז עצמתי את עיניי ונתתי לעצמי להרגיש את זה. כשפתחתי אותן הנוסטלגיה נעלמה.
לפתע מצאתי את עצמי עומד שם, מחזיק ביד את הצלחת עם האוכל בחתונה, והיתה ההכרה, שלמרות שאני לא רואה את הדברים כמו רוב האנשים, זה המצב. אלו החיים, והן לגמרי נפלאים ויפים. זה היה רגע של זיהוי מה זה אומר לעזוב את ״המצב האנושי״, שרואה את הדברים מתוך נפרדות, ובו-זמנית להיכנס חזרה למצב האנושי, להיכנס שוב למשחק הזה – לראות שהחיים, כמו שהם, הם התגלמות נפלאה של המציאות העמוקה ביותר.
(עמ׳ 175, תרגום שלי) כאן אפשר לשמוע את אדיאשנטי מספר את הסיפור בעצמו
חיפוש אחר המופלא - פ.ד. אוספנסקי
יומיים או שלושה לאחר נסיעתו של ג. הלכתי לאורך רחוב טרויצקי, ולפתע ראיתי שהאדם ההולך מולי ישן. לא יכול היה להיות כל ספק בדבר. אף שעיניו היו פקוחות, היה מהלך כשהוא שקוע בבירור בחלומות שחלפו כעננים על פניו. עלה בדעתי שאילו יכולתי להביט בו זמן ממושך למדי, הייתי רואה את חלומותיו, כלומר, הייתי מבין מה הוא רואה בחלומותיו.
אך הוא המשיך בדרכו. אחריו בא אחר, גם הוא ישן.
עגלון ישן עבר עם שני נוסעים ישנים. לפתע מצאתי את עצמי במצבו של הנסיך ב׳נסיכה הנמה׳. הכל מסביבי היו ישנים. היתה זו תחושה ודאית וברורה. הבנתי מה פירושו של דבר שניתן לראות בעינינו דברים רבים שאין אנו רואים בדרך כלל.
תחושות אלו נמשכו דקות אחדות. למרות חזרו בעוצמה פחותה בהרבה. אך גיליתי מדי כי בנסותי לזכור את עצמי הייתי מסוגל להגביר ולהאריך את התחושות האלה זמן כה רב עד שהיתה לי די אנרגיה לא להיות מוסט, כלומר, לא להניח לדברים ולכל מה שמסביבי לרתק את תשומת-ליבי.
כשהוסחה תשומת-לבי, חדלתי לראות ׳אנשים ישנים׳ כיוון שאני עצמי – נרדמתי.
(עמ׳ 283)
התקדשות - אליזבט הייך
עשיתי כדבריו. עצמתי את עיניי והתרכזתי בלבי בכוונה. והנה אני רואה בעיניים עצומות אלומה צהובה של אור בהיר בוקעת מתוך מקלעת השמש של היוגי ומקיפה אותי במעגל כמו נחש, אחר-כך זורמת סביב היוגי, אחרי כן שוב סביבי ושוב סביבו. כך פיכה הזרם הזה סביבו וסביבי בצורה הספרה שמונה. בו-זמנית הרגשתי, שאני מגיעה בהתרכזותי לאותה נקודה שבה תמיד נתקעתי עד כה ולא יכולתי להתקדם הלאה, ולשכוח שהוא זר לי, חודר אל תודעתי וסוחף אותה אתו כמו דרך פתח לוך מעמקים אין קץ…
נעלמה אצלי כל תחושת זמן ולא ידעתי כמה זמן חלף, בשמעי שוב את קולו של היוגי הלבן: ״את יכולה שוב לפקוח את עינייך.״ בעשותי זאת, תפסתי עד כמה הרחקתי נדוד מעבר לתודעה הארצית הגשמית. לא רציתי לדבר, כי נראה לי מיותר לומר משהו.
אז אמר הסופר: ״יצרתי מגע בין האני האישי שלך לבין האני העליון, מאחר שהיית די בשלה לכך. מעתה ואילך, כל אימת שתהיה לך שאלה, התרכזי בי ותקבלי את התשובה עוד בו ביום.״
״באישיותך או באני העליון?״ הוא חייך ולא ענה דבר. הבינותי שהיה זה מיותר לחלוטין לדבר על ה״אישיות״.
(עמ׳ 350)
מסעות להודו המיסתורית - פול ברונטון
שינוי מורגש בטלפתיה הזורמת בינינו. בעוד שעיני ממצמצות לעיתים תכופות, עיניו נשארות ללא ניד. אני מודע לכך שהוא ללא ספק מחבר בין מחשבתי שלי לשלו, שהוא מעורר בליבי תחושה של רוגע שמימי שממנו הוא נהנה ללא הרף.
בשקט הבלתי רגיל הזה אני מוצא תחושה של התרוממות רוח וקלילות. הזמן נדמה כעומד מלכת. ליבי השתחרר מנטל הדאגה. אני מרגיש שלעולם לא ייסרו אותי שוב מרירות הכעס והמרה השחורה של האכזבות.
אני מבין לעומק שהדחף העז הטבוע בגזע האנושי, הממריץ את האדם לחקור, המחזק את רוחו להמשיך ולקוות והתומך בו ברגעים הקשים, הוא דחף אמיתי, כי המהות של הקיום היא הטוב.
בשקט היפהפה והמהפנט הזה, כשהשעון עומד מלכת, מאבדים מכאובי העבר וטעויותיו את ערכם. ההכרה שלי שוקעת לתוך ההכרה של המהארישי והתבונה נמצאת עתה בשיאה. מהו מבטו של האיש הזה אם לא מטה קסמים, המעורר עולמות חבויים של זוהר בלתי צפוי לנגד עיני הלא-מאמינות ?
(עמ׳ 199)
לבסוף זה קורה. המחשבות כבות כנר דועך. האינטלקט מגיע לקרקע יציבה, כשהמודעות פועלת בלי שהמחשבות יפריעו לה. אני מבין עתה משהו שחשבתי עליו זמן מה ושהמהארישי אישר לי בביטחון.
מקור המחשבה הוא על-טבעי. המוח עבר למצב של השהיה מוחלטת, ועדיין אין שמץ של חוסר מודעות. אני נשאר רגוע ומודע לחלוטין למי שאני ולמה שמתרחש סביבי. עם זאת, המודעות שלי כבר אינה אותה אישיות נפרדת ואנוכית, אלא הפכה לישות עילאית חובקת כל.
האני העצמי עדיין קיים, אך הוא שונה, עצמי קורן. משהו נעלה יותר מהאישיות הבלתי חשובה שהיתה ׳אני׳ – עמוק יותר, אלוהי יותר – עולה אל המודעות והופך ל׳אני׳. יחד איתו עולה ומגיעה תחושה חדשה מדהימה של חופש מוחלט.
(עמ׳ 372)
Comments