בתור אבא לשני ילדים קטנים (בן שנתיים ובן חמש), אני מופתע כל פעם מחדש מהקלות שבא אני נכנס ל״מצב מדיטטיבי״ כשאני איתם. זה אולי נשמע מוזר, כי כשאנחנו חושבים על מדיטציה אנחנו מדמיינים מישהו שעוצם עיניים, מתכנס פנימה ומתנתק מהעולם, אבל מה שקורה לי עם הילדים זה בדיוק המצב ההפוך – אני נמצא איתם לגמרי ״שם בחוץ״ בנוכחות מלאה, ומרגיש שזו המדיטציה האמיתית מבחינתי.
אבל למה זה קורה ? למה כשאני מנסה לעשות מדיטציה ״רגילה״ – לשבת בשקט בעיניים עצומות, להתכנס פנימה, ולהשקיט את המחשבות שלי אני לא תמיד מצליח לעשות את זה, וכשאני פשוט נמצא עם הילדים שלי ועושה איתם משהו, לא משנה מה, אני מגיע למצב הזה באופן טיבעי, בכלל בלי להתאמץ ?
ילדים קטנים נמצאים באופן טיבעי ב״מצב מדיטטיבי״ כל הזמן, כי המיינד – החלק החושב שלנו ש״מרחיק״ אותנו מעצמנו ומהמציאות, עוד לא התפתח אצלם. כלומר הם לא חושבים על המציאות, הם חווים אותה. הם פשוט נמצאים בנוכחות מלאה עם מה שקורה עכשיו, ולא עסוקים כל הזמן בניסיונות לפרש ולהבין את מה שקורה, כמונו המבוגרים.
התרגלנו לחשוב על הדינמיקה של מבוגר וילד כדינמיקה שבה הילד לומד מהמבוגר, אבל כשאני נמצא עם הילדים שלי אני לעיתים קרובות מרגיש בדיוק הפוך. אני לא רוצה ללמד את הילדים שלי ולא צריך ללמד אותם שום דבר, אבל אני כן יכול ורוצה ללמוד מהם – איך לחיות בנוכחות מלאה כל הזמן ולהתחבר למציאות שמעבר לחשיבה. כשהילד בן ה-5 שלי בא לספר לי בהתרגשות משהו שמח או עצוב שקרה לו היום בגן, הוא לגמרי בתוך הסיפור, בלי שיפוטיות, בלי פרשנוות, בלי לנסות להרשים או למצוא חן, וכל מה שהוא מבקש ממני זה שגם אני אהיה לגמרי איתו בסיפור שלו. יש משהו כל-כך פשוט ותמים וראשוני בהזמנה שלו, וכל פעם שהוא עושה את זה אני מרגיש שאני מקבל מתנה יקרת ערך, הזדמנות חד-פעמית שלא תחזור לצאת לכמה רגעים מסבך המחשבות האינסופי שלי שמנסה להבין את המציאות, ופשוט לחוות את המציאות.
Comments