רצוא ושוב

במושג ״רצוא ושוב״ נתקלתי בפעם הראשונה במאמר של רב מסתורי, שהתפרסם במדור ניו אייג׳ של מעריב.

כשחזרתי לקרוא שוב את המאמר כדי להיזכר בו, ראיתי שהוא התפרסם בשנת 2007, וכשמיקמתי שנה זו על ציר ההתפתחות האישי שלי, הבנתי שזה היה בשלב מוקדם מאוד בתהליך האישי שעברתי בשנים האחרונות.

ובכל זאת, משהו במאמר הזה כנראה תפס אותי, והוא נשאר חקוק בזכרוני לאורך כל השנים, והרעיונות שמובאים בו מהווים כיום השראה גדולה לגישה הטיפולית שלי, למאמרים נוספים שלי פה באתר (על ההבדל שבין רגש ״טוב״ לרגש ״רע״ או מוזיקה ורגשות), ולכל התפיסה שלי את ״הדבר הגדול והמסתורי הזה״ שנקרא ״חיים״.

אז מה זה בעצם ״רצוא ושוב״ ?

הביטוי עצמו לקוח מספר יחזקאל -

״וְהַחַיּ֖וֹת רָצ֣וֹא וָשׁ֑וֹב כְּמַרְאֵ֖ה הַבָּזָֽק׃״ (פרק א׳ פסוק י״ד)

והוא מופיע בו כחלק מ״חזון המרכבה״ או ״מעשה מרכבה״.

נושא המרכבה הוא נושא סבוך ומורכב (כמו ששמו מעיד על עצמו), ואני לא רוצה להתייחס אליו במסגרת מאמר זה, אלא רק למשפט הספציפי, שכמו שנראה, גם הוא כשלעצמו גדול מספיק.

וזה מה שכותב הרב המסתורי על המשפט:

בלשון הפסוק כתוב: "והחיות רצוא ושוב" (יחזקאל א, יד), וכפי שפירשו המפרשים - "והחִיוּת רצוא ושוב": מהות מציאות נפש האדם, כפי שגילו לנו רבותינו, עניינה תנועה של רצוא ושוב.

ובהמשך:

נבאר את ההגדרה הזו במשל. האדם, כדי להתקיים, מוכרח לנשום אוויר. תנועת הנשימה היא הכנסה והוצאה, שאיפת אוויר ונשיפת אוויר. בעומק הגדרת הדבר: האדם חי מעצם התנועה של השאיפה, ומעצם התנועה של הנשיפה. אנו חיים מעצם התנועה: כלומר, לא שישנה חיוּת שמתנועעת, אלא עצם החיוּת היא התנועה.

כלומר ״רצוא ושוב״ מתייחס בעצם לתנועה הראשונית, שנמצאת בבסיס של החיים עצמם, ככתוב במאמר:

כאשר מתבוננים בכל הבריאה כולה, רואים שהיא כולה בנויה בצורה של תנועה. כדור הארץ, כוכבי הלכת, גלגל המזלות, הכל מתנועע, מסתובב. האדם אף הוא מתנועע בכל רגע ורגע: תנועה גופנית ממש, תנועה מחשבתית, תנועה רגשית

אבל לא מדובר פה על ״סתם״ תנועה, אלא על תנועה עם שני כיוונים מנוגדים - רצוא ושוב.

הרצוא הוא התנועה ״החוצה״ של התפשטות, וה״שוב״ הוא התנועה פנימה של התכנסות:

לנפש, כמו שלימדונו רבותינו, יש שני סוגי תנועה: תנועה של התפשטות ותנועה של התכנסות... בלשון חז"ל הן נקראות - קו הימין, קו החסד - זו ההתפשטות, ולעומתו קו השמאל, קו הדין - ההתכנסות. פרט לאלו - אין יותר סוגי תנועות בבריאה.

ואז שואל הרב - אבל איך ההבנה הזו - שבשורש של כל הדברים, כל החיים, וכל המציאות שלנו, יש בעצם רק שתי תנועות - פנימה והחוצה - מתחברת לחיי היום-יום שלנו:

קשה אולי להבין מדוע הידיעה הזאת היא שורש כל ידיעת מהות נפש האדם. לכאורה גלשנו למחוזות רחוקים מאוד. יש תנועה, אין תנועה - מה זה נוגע להכרת הנפש?

ועונה:

אם אדם לא למד את הנפש של עצמו הוא לעולם לא יבין מהי. ועל אף שנראה לו שהוא מכיר אותה ברבדים פנימיים יותר, אין זה כך. יש בו רובד הרבה יותר עמוק. אדם שמבין את נפשו רואה שכל המציאות הנפשית היא מציאות מתנועעת.

ההצעה של כותב המאמר היא בעצם להסתכל על כל דבר שקורה לנו בחיים, מנקודת ראות של רצוא ושוב, ולנסות לזהות האם אני עכשיו ב״רצוא״ או ב״שוב״.

כלומר, אם כאשר אנחנו חווים רגשות ״שליליים״ - עצב, דאגה, פחד, כעס, נזהה את הכיוון של הרגש, יהיה לנו יותר קל לקבל אותו ולהשלים איתו, או כמו שכתבתי במאמר על מוזיקה ורגשות:

אם נהיה מודעים לכיוון שאנחנו נמצאים בו כרגע נוכל לחוות אותו במלואו, ולהתחבר להיבטים אחרים שלו, מתוך מקום פתוח וסקרן, ואולי נוכל גם לזהות בתוכנו את ה״מתבונן״ – הנוכחות השקטה והמודעת, שנמצאת מעבר לשתי התנועות.

כאמור, המוטיב הזה של ״רצוא ושוב״ הוא בעיניי מוטיב מרכזי מאוד בחיים, אם לא ה-מוטיב ה-מרכזי, וכאשר מבינים אותו לעומק, זוכרים שהוא נמצא בשורש כל תופעה שאנחנו רואים בחיים, ומצליחים לזהות בתוכנו מתי אנחנו נמצאים ב״רצוא״ ומתי ב״ושוב״, מתאפשר לנו לחיות ממקום יותר הרמוני, מקבל ומכיל.

---

המוטיב של שתי התנועות ההופכיות - פנימה והחוצה, מופיע גם בפילוסופיות אחרות.

לדוגמא, שלוש הגונות בפילוסופיה ההודית -

רג׳אס, שמייצגת פעילות, תשוקה, אנרגיה, צמיחה ושינוי - מקבילה לתנועת ה״רצוא״, ולעומתה טמאס, שמייצגת חושך, כבדות, התנגדות, בורות וחוסר אנרגיה- מקבילה לתנועת ה״ושוב״.

או יין-ויאנג בפילוסופיה הסינית - יאנג, החלק החם, גבוה, מהיר ומואר, שמסמל גם את הצד הגברי (רצוא), לעומת יין, החלק הקר, הנמוך, החשוך, והאיטי, שמסמל גם את הצד הנשי (ושוב).

---

ומי היה אותו רב מסתורי ?

עד היום לא קיבלתי תשובה לשאלה זו, ועד היום אני גם מחכה עדיין לפרק הבא שהובטח בסוף המאמר ואף פעם לא הגיע...