למה ילדים אוהבים לשחק מחבואים ?

כל פעם שאני משחק מחבואים עם הילדים שלי, אני נזכר בפוסט שכתבתי פה באתר - ״לשחק מחבואים עם עצמי״.

בפוסט שכתבתי ניסיתי לברר האם אני יכול לשחק מחבואים עם עצמי, וגיליתי שהרעיון המוזר הזה (איך אני יכול גם להתחבא וגם לחפש ?), מייצג בעצם ניסוי שהסכמנו לקחת בו חלק. ניסוי שבו הסכמנו לשכוח את הזהות האמיתית שלנו, כדי להיזכר בה מחדש במהלך החיים שלנו פה על פני כדור הארץ.

אבל כשחזרתי לקרוא את הפוסט, גיליתי שלא התייחסתי בכלל לשאלה שהזכירה לי אותו - למה ילדים, לפחות בגילאים מסויימים, אוהבים כל-כך לשחק מחבואים ?

כדי למצוא תשובה לשאלה זו, ניסיתי להיכנס לראש של הילד שלי, כשהוא מתחבא ממני מאחורי הדלת או מתחת לשולחן.

כשהוא נמצא שם, במחבוא שלו, האם הוא רוצה שאני אמצא אותו או לא רוצה ? גם וגם כנראה...

כשהוא הולך להתחבא ממני הוא בוחר להיות לבד עם עצמו במקום מסויים, רחוק ממני, ומביא כך לידי ביטוי את האינדיבידואליות והנפרדות שלו.

אבל במקביל הוא גם רוצה לחזור אלי ולהימצא על ידי.

כלומר, במשחק המחבואים קיים מתח בין נפרדות לאחדות, בין לבד לביחד, בין הרצון להתרחק מ״אבא״ (האבא האחד של כולנו, אלוהים, המקור, כל היש) לבין הרצון להימצא על ידו ולהתאחד איתו חזרה.

ולמה דווקא ילדים בגילאים מסויימים אוהבים לשחק מחבואים ?

כי יש גיל - סביב כיתה א׳, שבו הילד מתחיל לחוות את הנפרדות והאינדיבידואליות שלו.העליה לכיתה א׳ מייצגת בעצם את ״היפרדות הנשמה מהמקור״.

השלב ההכרחי שבו אנחנו, כנשמה אינדיבידואלית, מתנתקים מ״כל היש״ ויוצאים לדרך של נפרדות לכאורה, שבמהלכה אנחנו נדרשים להיזכר שאנחנו לא באמת נפרדים.