מאז שהבן הגדול שלי עלה בתחילת השנה לכיתה א׳, אני רוצה לכתוב פוסט על הנושא הטעון והמורכב הזה, ולא מוצא את המילים המדוייקות שיתארו את התחושה שלי.
עד שנתקלתי בסופ״ש האחרון במאמר של יהודה אטלס במוסף ״7 לילות״ על פו הדוב, ובו סוף סוף מצאתי בדיוק את מה שחיפשתי.
וזה מה שהוא כותב שם:
סצנת פו כולה מתרחשת בילדות המוקדמת, מרגע שהילד חדל להיות תינוק ועד ראשית כיתה א׳. ״הבית בקרן פו״, כזכור, מסתיים בנימה גדולה של עצב. כריסטופר רובין נפרד מחבריו, כי עליו ללכת לבית ספר. עליו להיפרד מהמשחקים, מההנאות ומהחירויות של הילדות ולהתחיל להתעניין ב״מלכים ומלכות, ומשהו שנקרא גורמים, ומקום בשם אירופה, ואי בלב-ים״. הפרידה מהילדות מתוארת בתחושת אובדן קשה. זהו, בפירוש, גירוש מגן עדן. מובלעת פה, אפוא, ההנחה שתקופת הילדות המוקדמת היא פרק זמן קדום בחיי האדם והמעבר לחיי בוגר כרוך בהרבה כאב, אם לא בטראומה ממש.
לא יכולתי להגדיר בצורה טובה יותר את התחושה שמלווה אותי מאז תחילת השנה.
החל מהקושי המשותף - שלו ושלנו, בימים הראשונים של שנת הלימודים, ובהמשך השנה, כשאני מתבונן מהצד ברגשות מעורבים על תהליך ה״התבגרות״ שהוא עובר.
והשאלה שמעסיקה אותי מאז תחילת השנה היא בדיוק השאלה הזו - האם אכן המעבר מילדות לבגרות כרוך בהכרח בהרבה כאב, והאם הוא אכן בלתי הפיך, כמו ״הגירוש מגן עדן״ ?
אין לי תשובה חד משמעית לשאלה. אבל אני גם יודע שאם יש תשובה היא לא יכולה להגיע מהמיינד וצריכה להגיע ממקום עמוק יותר.
בתהליכים של נשימה והתמקדות שעשיתי עם עצמי ועם אחרים סביב נושא זה, גיליתי כל מיני תובנות מפתיעות ומנחמות, שעזרו לי ״לרכך״ את העוצמה הזו של התחושה הכואבת של ״אובדן הילדות״ שיהודה אטלס מדבר עליה.
מכיוון שהתהליכים האלו הם לא תהליכים של המיינד, קצת קשה לפעמים לתרגם אותם למילים, אבל אם אני מנסה בכל זאת לסכם את התובנות שעלו לי בנקודות זה מה שיוצא:
הנפרדות קיימת בעולם החומר לא בעולם הרוח
תהליך ההתבגרות שבו אנחנו הופכים מילדים לבוגרים הוא לא בלתי הפיך, כי אנחנו יכולים לשמור על חיבור לילד הפנימי שלנו גם כבוגרים
תהליך ההתרחקות וההיפרדות של הילדים שלנו מאיתנו - ההורים שלהם (״עוף גוזל״), אכן מתקיים במציאות הפיזית, והוא תהליך הכרחי, אבל אנחנו יכולים להישאר מחוברים אליהם בלב ולהרגיש אותו בכל רגע ע״י כניסה פנימה לתוך עצמנו
העליה לכיתה א׳ היא עוד שלב בתהליך ה״אינדיבידואציה״ - תהליך התפתחותי, המתאר את תהליך התעצבות אישיותו של תינוק בריא כאישיות עצמאית ונפרדת (ההגדרה מתוך הערך בויקיפדיה)
במילים שלי, מדובר בעצם על הארכיטיפ של ״היפרדות הנשמה מהמקור״ - השלב ההכרחי שבו אנחנו כנשמה אינדיבידואלית מתנתקים מ״כל היש״ ויוצאים לדרך של נפרדות לכאורה, שבמהלכה אנחנו נדרשים להיזכר שאנחנו לא באמת נפרדים.
כשאני קורא את כל התובנות שעלו לי יש תחושה מנחמת, אבל היא לא מבטלת את כל הרגשות המורכבים שעלו ועדיין עולים - פחד, עצב, דאגה, התרגשות, חוסר וודאות, שמחה, סיפוק, געגוע, כמיהה...
והרי זו היתה כל המטרה של הניסוי הזה של ״היפרדות הנשמה מהמקור״ מלכתחילה - לאפשר לכל אחד מאיתנו, כנשמה אינדיבידואלית, לחוות את מגוון הרגשות האינסופי שאנחנו יכולים לחוות כנשמה שהתגלגלה בגוף.
אבל כדי לחוות את מגוון הרגשות אנחנו צריכים גם ״שותפים לדרך״ - נשמות נוספות, שהיחסים שלנו איתם יאפשרו לנו לחוות את הרגשות, והילדים שלנו הם ללא ספק המועמדים האידאלים לתפקיד זה.
מעבר לזה, הילדים שלנו מאפשרים לנו לחוות גם את ״הצד השני״ של התהליך - הצד של ההורה-בורא - לא זה שנפרד, אלא זה שנפרדים ממנו. ודרך החוויה הזו גם לנסות אולי להתחיל להבין, מה הבורא שלנו מרגיש כלפינו.
留言